רבי דוד אלקיים

על האיש

ר' דוד אלקיים (סוף המאה הי"ט-1941)
"אחד מגדולי המשוררים העבריים בצפון אפריקה, ואולי אף הגדול שביניהם", כך הגדיר החוקר יוסף שטרית את המשורר והפייטן ר' דוד אלקיים. שירתו של אלקיים מגוונת, ועוסקת בשאלות של מוסר, בארץ ישראל, בעוני ובזקנה, בתקומת השפה העברית וברעיונות ההשכלה. אלקיים אף היה אחד משלושת עורכי האנתולוגיה "שיר ידידות", שהיתה לקובץ הפיוטים המקובל על יהודי מרוקו בארץ ובעולם. עם זאת, אלקיים, שנולד ב-1851 במוגאדור שבמרוקו, לא התפרנס מיצירתו אלא מאמנותו כפסל, צייר, גלף וחרט.

חוכמת עני
עד ראשית שנות השמונים היה אלקיים מוכר בעיקר בזכות תרומתו לעריכת "שיר ידידות", אבל במקביל לעבודת העריכה הוא הכין לדפוס את ספר שיריו, "שירי דודים". בהסכם שנחתם עם ההוצאה לאור נאמר כי "דוד אלקיים ייקח לו חלקו להיות לעזר בהוצאת הדפוס של ספרו 'שירי דודים' שהוא עתיד להוציאו לאור בעזה"י", אבל ככל הנראה לא היו רווחים מהספר ולמו"ל אף נגרמו הפסדים כבדים. כתב היד נשאר אצל אלקיים עד לפטירתו, ואז עבר לבנו.

עותק מלא של הספר, שהועתק על ידי ר' מרדכי זעפרני, התגלה ופורסם רק ב-83': הוא כולל 87 שירים, ומלמד על צדדים נוספים באישיותו ובשירתו של אלקיים. בין היתר יש בו שירים אישיים ושירים העוסקים בתהליך היצירה - ז'אנר חריג בנוף השירה היהודית המרוקאית והצפון אפריקאית בכלל, שעסקו בעיקר בנושאים דתיים וחברתיים.

חייו של אלקיים התנהלו תמיד על סף העוני. את פרנסתו הוציא כאמור מעיסוקים אמנותיים מגוונים: ציור דיוקנאות, נגרות, גילוף עץ, בניית ארונות קודש והקמת מצבות. בהקדמה ל"שירי דודים" מספר שטרית שאחד מבני עירו של אלקיים אמר עליו: "סבע צנאיע, ורזק צ'איע - שבעה מקצועות, אך הפרנסה חסרה". מצבו הכלכלי, שעמד בניגוד למוניטין שלו ולהערכה שרחשו לכישרונו בקהילה היהודית, תסכל את אלקיים. את חוכמתו הוא תיאר כ"חוכמת עני", וכאבו האישי ניכר ברבים משיריו:

"עוד שמשי לא בא, אץ/ כיום תם בתומה.
כל שֵם נגדי נואץ,/ אגדף בזעמה.
בסביבי אשליך הס,/ אגזור קול דממה,
עתה אמרי נואש/ בפה נאלמה".

מעלה מעלה

בשירים אחרים של אלקיים ניכרת נימה כללית וחברתית יותר: באחד השירים הוא יצא נגד מסיבות פאר, ופיוט אחר נכתב בעקבות העלאת שכר הדירה בעירו: "פיוט זה חיברתיו בראותי כי איש אחד מבני מרום הארץ הוקיר דירות הבתים אשר היו לפנים מעט בזול ועתה העלה מחיר שכירותם והוקירם הרבה ועל כי רק העניים ובעלי המלאכה היו אשר גרים בהם".

עיר החוף מוגאדור הייתה פתוחה להשפעה מערבית. אלקיים היה בקשר עם עיתונאים באירופה ובארץ ישראל, ופרסם כמה כתבות על החיים בקהילתו היהודית ב"הצפירה" וב"היהודי". בעשור הרביעי לחייו החל אלקיים להתעניין בתנועת ההשכלה - ברעיונותיה, ספרותה וערכיה. באותה תקופה נפגשה במוגאדור קבוצת צעירים, כמעט במחתרת, וקראה עיתונות עברית וספרות השכלה. אלקיים הצטרף אליה, ונדמה ששם מצא את מקומו. המפגש עם ההשכלה היה תחילה חידוש מרתק עבורו, והביא אותו להתרוממות רוח:

"אמרתי אחכמה/ בגללה אצתי,/ חמדת לבי זרתי,/ אשהּ בקרבי מתלקחת
קצור קצרה בינתי וידיעתי,/ קדם ואחור רצתי,/ איזה הדרך אור זורחת".

אבל כעבור כעשר שנים, אחרי פטירתו של ראש חבורת המשכילים בעיר, יצחק בן יעיש הלוי, הבין אלקיים שלא שם נמצא הפתרון לספקותיו ולקשייו: הוא חש מבוכה ותסכול כשניסה לרכוש לעצמו השכלה רחבה בגיל מאוחר וללא הדרכה, ובני הקהילה העלילו עליו שהוא מתרחק מהתורה ומהמצוות. ב"פיוט על החוכמה והעושר ואורך הימים וגו', והכל הבל וריק נגד יראת ה' לבד" מספר אלקיים כי מאס ברעיונות ההשכלה:

"מכאוב חוכמה עלה/ על מוח עקול,/ הומה מכה בפטיש חזק בחילה;
כל יומם ולילה/ רק שקול אשקול,/ התעלית בדמיוני להרבות תהילה;
בועט מעלה מעלה,/ חבתי כסַקוּל;/ גם כל אלה יד הגאווה הפעילה".

קוצר השפה

אלקיים היה בקיא בערבית יהודית, בעברית, בערבית הספרותית של שירת הקצידה המוסלמית, באנגלית ובצרפתית, בשירה האנדלוסית ובשירה הערבית המרוקאית. את רוב השפות למד בכוחות עצמו. הוא העמיק בתנ"ך ובפירושים, במדרש ובתלמוד, בספרות הקבלה ובעיקר בספר הזוהר. שאלות הקשורות בשפה העסיקו אותו רבות - הוא קינא לשפה העברית וחידש בה חידושים, אבל בה בעת הצטער על עוניה ודלותה ביחס לערבית הספרותית, שהכיר היטב: "על קוצר שפתנו הקדושה, מפני הגלויות והטלטולים, ולא נשאר רק מה שכתוב בתנ"ך לבד; ובזה נשארה קצרה, ולא תתמלא תאוות המשורר להוציא כל רוח שירתו כאותו; ולשון העמים רחבה, ומה גם שלא ניתנה רשות להשתמש בשור וחמור כמו משוררי הערבים".
העברית הייתה בעיני אלקיים השפה היפה ביותר, אבל הוא תפס אותה כשפה רדומה:

"עורי, שפת אמת, שפה ברורה,/ שפה בין השפות, מה לך נרדמת?
שובי לימי נעורייך, הדורה,/ התנוססי, ואל תהי נכלמת...
יש תקווה לאחריתך שמורה,/ כימי מרדכי ואסתר נחתמת".

אלקיים קיווה כל חייו לראות את ארץ ישראל: "בעודי חי אנשק אבניו ועציו". הוא הושפע מהתנועה הציונית ואף כתב פיוט המשבח את הצהרת בלפור. למרות העניין שגילה בלימודי חול, הוא מעולם לא התרחק מהאמונה ומהמצוות: "קיים חי לעד, יוצר גווייתי,/ כי דתי לא פרעתי,/ צל הייתה לי, אוהל נמתחת".

אלקיים מת בעיר הולדתו בשנת 40'. על מצבתו נכתב:
"נזר מגזע האריה הגדול הרב המופלא...
ולמענו חרט איש יהודי את הטורים האלה
אן פנה דודי החכמה מר צורחת
חלף לבלי שוב במרום ירגיע
נסע לנווה שאנן קהילתנו נגרעת
איך אהובנו עדי עפר הגיע
וישכב דוד עם אבותיו זקן ושבע ימים".